תביעת המבקשת בטענה שהיא מקופחת בתשלום הגמלה משום שיש להכליל ב"שכרה הקובע" תשלום שמכונה תמורה כספית זהה, וכן "תוספת רופאי בריאות הציבור

במשך 25 שנים עבדה התובעת כרופאת שיניים, עד שפרשה לגימלאות ביום 31.12.97.

התובעת זוכה לקבל מהמדינה, היא הנתבעת, גימלה חודשית של %60 משכרה הקובע לפנסיה.
לדברי התובעת היא מקופחת בתשלום הגימלה, משום שיש להכליל ב"שכרה הקובע" תשלום
שמכונה תכ"ז )תמורה כספית זהה( בשיעור של %42 )להלן גם: "תוספת 42"(. כמו כן סבורה
התובעת כי יש להכליל בשכרה הקובע, ממנו נגזרת גימלתה, גם תוספת בשיעור של %15 )להלן
גם: "תוספת 15"( וכן תוספת נוספת של 2,300 ש"ח משנת 94, על פי הסכם )נ/8(, שהיא תוספת
הקרויה "תוספת רופאי בריאות הציבור" )סעיף 17 של נ/8(.

המדינה מצידה מבקשת לדחות את התביעה. לדידה, תוספות 42 ו- 15 מגיעות עבור נכונות של
הרופא לבצע עבודה נוספת מעבר לנורמה, הן מותנות בקיום גורם מיוחד, ואינן צריכות
להיכלל בחישוב הפנסיה. המדינה אינה כופרת בכך שאותן תוספות שולמו לתובעת במהלך
תקופת עבודתה.

לעניין "תוספת בריאות הציבור", זו לא שולמה מעולם לתובעת, כך לפי טענת הנתבעת,
וממילא אין לה מקום לטענת המדינה במסגרת ה"משכורת הקובעת לפנסיה".

"תוספת בריאות הציבור":

התובעת לא זכתה לקבל בפועל את אותה התוספת בתקופת עבודתה, ולא מצאנו במסמכים שהוגשו
לביה"ד אסמכתא לכך שתוספת כזו היתה צריכה להיות משולמת לתובעת. נספח ד' לכתב התביעה
)ת/4( מדבר על כך שרופאי השיניים במשרד הבריאות "נהנים מזכויות רופאי הציבור".
אולם, לא הוכח כי בפועל כך היה בהתייחס לרופאי השיניים. הוכח לעומת זאת שעם התובעת